טענת אין להשיב לאשמה – No Case to Answer
עו”ד אופיר סטרשנוב *
סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ”ב-1982:
“זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה:
נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין ; הוראות סעיפים 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה”.
בסיום פרשת התביעה יכול הנאשם לטעון כי אין לחייבו להשיב לאשמה מאחר והתביעה לא הוכיחה, ולו לכאורה, את אשמתו. כלומר, אין בראיות שהביאה התביעה אפילו הוכחה לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
“ראיות לכאורה” – גם בהנחה ובית-המשפט ייתן לראיות התביעה את מלוא המשקל והאמון הניתן, לא יהיה בכך כדי לבסס את הרשעת הנאשם.
התביעה, בפרשתה, חייבת לעמוד ב”חובת הראיה”, קרי, חובתה להביא “ראיות לכאורה” להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם.
על-פי רוב יעלה הנאשם את טענת “אין להשיב לאשמה”, אך לבית-המשפט אפשרות להעלות את הטענה מיוזמתו.
לאחר העלאת הטענה יאפשר בית-המשפט לתביעה להשיב לטענה.
המבחן הראייתי בשלב ה”אין להשיב לאשמה”
בשלב זה, ביהמ”ש אינו שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. הראיות נבחנות תחת ההנחה שכל הראיות שהובאו יזכו למלוא האמון והמשקל הראייתי האפשרי.
ההלכה שנפסקה לצורך הכרעה בטענה אם יש להשיב לאשמה היא כי יש צורך להציג בפני בית המשפט ראיות בסיסיות ביותר :
“כפי שנקבע בע”פ 405/80 מ”י נ’ שדמי פד”י לה (2) 757, בעקבות ע”פ 28/49 זרקא נ’ הי”מ פד”י ד 504 וע”פ 732/76 מ”י נ’ כחלון פד”י לב (1) 170 , הרי כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם” (ראה ע”פ 141/84 מ”י נ’ טובול ,פד”י לט (3) 596 (עמ’ 5 בתקדין ).
כב’ השופט שמגר בע”פ 732/76 מ”י נ’ רפאל כחלון ואח’ פד”י לב(1) 172 ,179 קובע מספר כללי בדיקה שינחו את בית המשפט כאשר עולה בפניו הטענה כי אין להשיב לאשמה . כב’ השופט שמגר קובע כי די בהבאת ראיות בסיסיות לגבי המרכיבים המרכזיים של העבירה וכן כי אין מקום לבחון את משקלן של הראיות ומהימנותם של העדים, אלא אם מדובר בראיות כה בלתי אמינות עד ששום בית משפט לא היה סומך עליהן .
בספרו של כב’ השופט קדמי ,”על הדין בפלילים” (חלק שני) נאמר כי – “לצורך הכרעה בטענה אין ביהמ”ש שוקל שיקולי מהימנות או משקל אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה : בהנחה שכל החומר שהובא לפניו לחובת הנאשם יזכה במלוא האמון והמשקל האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם”.
במקרים חריגים ובנסיבות נדירות שבהן הראיות שהובאו ע”י התביעה הן כה בלתי סבירות יוכל בית-המשפט להתייחס גם לטענות הנוגעות למהימנות הראיות.
כפי שנאמר ע”י ביהמ”ש בע”פ 405/80 מ”י נ’ שדמי פד”י לה (2) 757 –
“לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה [PRACTICE NOTE], כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה:
א. כאשר לא הובאה עדות כשלהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או
ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי-אמינות עד שאף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא הייתה מסתמכת עליהן … אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לעניין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות”.
לסיכום, בפרשתה חייבת התביעה להביא “ראיות לכאורה” להוכחת אשמת הנאשם. המשמעות המעשית של הטענה כי התביעה לא עמדה בחובתה הנ”ל היא כי אין בראיות התביעה כדי לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי.
הלכה למעשה, “…כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה…ודי במערכת ראיות ראשונית…” (ע”פ 141/84, טובול, פ”ד לט(3) 606).
דחיית טענת “אין להשיב לאשמה”
דחיית טענת “אין להשיב לאשמה” אין משמעה כי ביהמ”ש עומד להרשיע את הנאשם.
לאחר דחיית הטענה עומדות לנאשם שתי אפשרויות:
1. להביא את עדיו על-מנת לקעקע את ראיות התביעה או, למצער, לעורר ספק סביר.
2. להימנע מלהביא עדים או להעיד בעצמו.
במצב השני, בו בוחר הנאשם שלא לנהל פרשת הגנה, אין משמעות הדבר כי יורשע בדין, למרות, שנדחתה טענתו כי אין עליו להשיב לאשמה.
אמנם, בשלב טענת “אין להשיב לאשמה” קבע ביהמ”ש כי התביעה הביאה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, אך לאור ההבדל המהותי בחינת הראיות בין שלב “אין להשיב לאשמה” לבין שלב הכרעת הדין, יכול והנאשם יזוכה גם אם לא ינהל פרשת הגנה.
לדוגמא, במצב בו הובאה עדותו של עד ראיה כי ראה את הנאשם מבצע את העבירה המיוחס לו בכתב האישום, הרי שעדות כזאת מקימה “ראיות לכאורה” שכן ביהמ”ש אינו מתייחס לאמינותו של העד או למשקלה של העדות. אשר על-כן, במצב כזה, סביר להניח, כי טענת “אין להשיב לאשמה” מצד הנאשם תדחה. עם זאת, באם יבחר הנאשם שלא להביא עדים מטעמו, וביהמ”ש יתבקש להכריע בדין בלא פרשת הגנה, הרי שבשלב זה יבחן ביהמ”ש את מהימנותו של העד ואמינותו, ויבחן מהו המשקל הראוי שיש לתת לעדותו. היה ויבחר ביהמ”ש לא לתת אמון בעד הראיה, יכול והנאשם יזוכה בדיו, על אף, שלכאורה, לא נשתנה דבר במצב הראיות ולא נתווספה ראיה כלשהי.
קבלת טענת “אין להשיב לאשמה”
התקבלה טענת “אין להשיב לאשמה” – יזוכה הנאשם.
התקבלה טענת “אין להשיב לאשמה” בנוגע לחלק מהאישומים המפורטים בכתב האישום – תהווה ההחלטה הכרעת דין מזכה לגבי האישומים הללו, והדבר יצוין גם בהכרעת הדין בסוף המשפט.
רשימת פסיקה – “אין להשיב לאשמה”
סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ”ב1982-
ע”פ 405/80 מ”י נ’ שדמי פד”י לה (2) 757
ע”פ 28/49 זרקא נ’ הי”מ פד”י ד 504
ע”פ 732/76 מ”י נ’ כחלון פד”י לב (1) 170
ע”פ 141/84 מ”י נ’ טובול ,פד”י לט (3) 596
ע”פ 121/88 מ”י נ’ דרויש, פד”י מה (2) 663