דרך ביצוע מעצר

דרך ביצוע מעצר

מאת: עו”ד אופיר סטרשנוב

לפני שנחקק חוק המעצרים לא היו קובעים בחוק כללים המורים על אופן ביצוע במעצר, ואלה גובשו ע”י הפסיקה.

הכללים המנחים בנוגע לביצוע מעצר שגובשו בפסיקה:

הזדהות – ע”י הימצאות השוטר במדים, או ע”י הצגת תעודה מזהה.

הודעה מפורשת ומובנת לאדם על היותו נתון במעצר.

פירוט הסיבה למעצרו של האדם – החובה כוללת להגיד לחשוד את הסיבה האמיתית למעצרו, ולא סיבה שיקרית. בנוסף, יש להסביר לחשוד בצורה מובנת מבחינה מהותית מהי העבירה בה מדובר, ואין להסתפק באמירת מספר הסעיף בלבד.

הפסיקה המפורטת מתייחסת לתקופה שלפני חוק המעצרים:

ע”פ 360/77 קנוש נ’ מ”י:

המערער הורשע במכירת כרטיס קולנוע מעל למחיר הנקוב ובבריחה ממשמורת חוקית.

העובדות:

המערער הציע לשוטר לבוש אזרחי כרטיסי קולנוע במחיר ספסרות. השוטר הוציא תעודה והודיע למערער כי הוא עוצר אותו. המקביל הוציא השוטר מכשיר קשר מכיסו על-מנת להזעיק עזרה. המערער, ששמע את דברי השוטר וראה אותו מוציא את מכשיר הקשר – ברח מן המקום ונתפס לאחר מרדף.

ביהמ”ש העליון, נדרש לשאלה האם היה המערער נתון המשמר חוקי בעת שברח. לצורך כך נבחן המונח “משמר חוקי” (כפי שהופיע בפקודת החוק הפלילי, שקדמה לחוק העונשין):

“הפקודה אינה מגדירה את המונח ‘משמר חוקי’ ואילו באנגליה רווחה הדעה שאין אדם מוחזק במשמר חוקי אלא לאחר שהשוטר שעצר אותו גם אחז בגופו באופן פיזי או לפחות נגע בו“.

ביהמ”ש העליון נקט גישה שונה וקבע שמרגע שאמר השוטר למערער כי הוא איש משטרה והוא עוצר אותו בגין העבירה שביצע – מאותו רגע נמצא המערער במעצר.

ומכיוון שאין מחלוקת שעצם המעצר היה כדין הרי שהמערער נמצא מאותו רגע המעצר חוקי.

השופטים ויתקון וי’ כהן קובעים הלכה לפיה:

“משנמצא העוצר בקירבת הנעצר ואומר לו באופן ברור ביותר שהוא עוצר אותו (כפי שקרה במקרה דנן), אין עוד צורך בפעולה “פיזית” מצד העוצר שתמחיש הלכה למעשה את העובדה שהעוצר הטיל את פיקוחו על הנעצר. בכך נוצר משמר חוקי כדרוש… והמערער היה כבר במשמר חוקי שעה שהחליט לברוח”.

פס”ד נוסף שדן בעניין בריחה ממשמורת –

ע”פ 608/81 סוויסה נ’ מ”י:

המערער הורשע בבריחה ממשמורת חוקית, לאחר שלא התייצב לריצוי עונש מאסר שהוטל עליו ואשר תחילת ריצוי נדחתה למעוד שקבע ביהמ”ש במשפט קודם.

השופט בייסקי דן בשאלה – מהו מועד תחולתה של המשמורת החוקית והאם היא מותנית באקט פורמיל או פיסי, שרק לאחר התקיימותו נחשב אדם במשמורת חוקית.

הגישה השלטת באנגליה ובארה”ב – “מהאמור עד כה עולה כי המשמורת הנורמטיבית (או הקונסטרוקטיבית), על הסיטואציות השונות שבה, יכולה להיווצר ולהתקיים רק לאחר שהייתה כניסה ראשונית וקליטה במשמורת. אין זה הכרחי כי ייעשה הדבר על ידי קליטה ורישום פורמלי על ידי שלטונות בית הסוהר דודקא (במקרה של אסיר) או בשימת יד על הכתף (במקרה של עציר); אך כדי שיווצר מצב של כניסה ראשונית למשמורת חוקית דרושה המחשה הלכה למעשה של העובדה כי הוטל פיקוח על הנכנס למשמורת הוא צריך להבין שחופש התנועה נשלל ממנו בפועל מרגע מסויים ואילך“.

השופט שמגר אומר כי:

“יכול אדם להימצא במשמורת חוקית גם בטרם נכלא במתקן כליאה ורשם בו כאחד מיושביו. משמע, תחילת תוקפה של המשמורת היא מן העת שהודע למי שמתכוונים לשימו בה, כי הוא עצור או אסור, מ א ו ת ו    ר ג ע, על יסוד אסמכתא המעוגנת בדין שתוכנה או תמצית מוכנה נמסר לו בו במעמד. על פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה ראו על כן כנתונים במשמורת גם את אלו אשר עליהם “הושמה יד”. כמקובל בשיגרת הדיבור, היינו אלו אשר להם הודיע שוטר או שליח אחר של הרשות, המוסמך לכך על פי דין, כי הוא עצור או אסור מזה הרגע. אך יש לדייק ולהדגיש כבר כאן, כי לא הפעולה הפיזית של קשירת האזיקים או הטפיחה על הכתף היא היוצרת בכגון דא את שינוי המעמד, אלא ההודעה הרשמית מטעם רשות בת-סמך הנמסרת בדיבור פה, תוך מעמד מעומת וישיר, עם מי שמתכוונים לכלאו“.

השופט שמגר מדגיש את חשיבותה המכרעת של ההודעה הרשמית הנמסרת באותו מעמד למי שמתכוננים לעצרו או לאסרו ושלפיה הוא עצור או אסור. הודעה רשמית זו יכולה להיות על יסוד הציווי של הרשות שהוסמכה לכך על-פי דין או על-פי החלטתו של השוטר עצמו, ככל שהדבר נוגע לסמכויות המוקנות עפ”י הפסד”פ.

השופט שמגר מסכם:

“הסממן החיצוני היחיד הדרוש לצורך השימה במשמורת והממנה מעמדו המשפטי של האדם הוא ב ה ו ד ע ה     ה ר ש מ י ת על ידי מי שמוסמך לכך, לפיה החליט כי פלוני ייכלא ע ת ה או לפיה החליט לבצע במעמד זה את החלטתה של רשות מוסמכת אחרת, הכל לפי הענין”.

השופט שמגר נדרש גם לשאלה שעלתה בפ”ד קנוש, אך נשארה בצריך עיון והיא – מה הדין כשלא מתקיימת קירבה פיזית בין העוצר והנעצר כגון שהעוצר המתקשר עם הנעצר בטלפון ומודיע לו שהוא עוצר אותו:

“לשם הסרת ספק אוסיף, כי אף אני אינני גורס שמשלוח מברק או הודעה טלפונית די בהם כדי להפוך את פלוני למי שנתון. דרושה הודעה של הרשות, המוסמכת לכך על פי דין, הנמסרת במישרין בהודעה בעל-פה, לפי שמתכוונים לכלאו, בנוכחותו ובמעמדו“.

השופט שמגר קובע כי – ה ק ר א ת ההחלטה הרשמית דינה לענין זה כדין ה ה ו ד ע ה.

למעשה תחילתו של המעמד – “נתון במשמורת” – הינו שילוב של שתי משמעויות הנגזרות מכתב האישום המוקרא לנאשם:

המשמעות המשפטית – נובעת מהוראת החוק לפיה מי שנדון למאסר תחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם ביהמ”ש לא הורה אחרת.

המשמעות העובדתית – היא קריאת גזר הדין באוזני הנאשם.

דברים אלו תקפים גם לגבי מעצר:

“משמורת יכולה גם להיווצר מכוח החלטתו של שוטר לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). ההחלטה להפעיל סמכותו היא הרכיב המשפטי, ההודעה לנעצר בדבר מהוה החלטתו של השופט היא הרכיב העובדתי, הווה אומר הרכיב הבסיסי השני, שהוא בגדר תנאי בלעדיו-אין להתהוותו של השנוי במעמד המשפטי”.

כאמור, חוק המעצרים הסדיר בדרך של חקיקה את דרך ביצועו של המעצר.

סעיף 24 לחוק המעצרים מעגן שלוש חובות:

מילוי חובות אלו מהווה תנאי לחוקיות המעצר (ראה סעיפים 19, 24(א), 24(ג) ו-40 לחוק).

חובת ההזדהות

שוטר יזהה עצמו בהתאם להוראות סעיף 5א’ לפקודת המשטרה.

5א.1. (א) שוטר שהוא לבוש מדים יענוד תג זיהוי גלוי לעין הנושא את שמו ושם משפחתו.
         (ב) שוטר שאינו לבוש מדים והוא משתמש בסמכויות שוטר כלפי אדם, יזהה את עצמו בפני  אותו אדם בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר, וכן בהצגת תעודת המינוי שלו.
         (ג) שוטר שהוא לבוש מדים המשתמש בסמכויות שוטר כלפי אדם, יציג את תעודת המינוי     שלו מיד עם דרישתו של אותו אדם.
         (ד) שוטר ימסור את פרטי זהותו ואת מספרו האישי, לבקשת כל אדם בכל ענין הקשור          להיותו שוטר, בין אם הוא לבוש מדים ובין אם לאו.
         (ה) חובת ההזדהות לפי סעיפים קטנים (ב), (ג) או (ד) לא תחול אם –

(1)   מילויה עלול לסכל את ביצוע הסמכות;

(2)   מילויה עלול לגרום לפגיעה בבטחונו של השוטר או של אדם אחר.

         (ו) חלפו הנסיבות שמנעו מילוי החובות לפי סעיף זה יקיים השוטר את ההוראות האמורות,  מוקדם ככל האפשר.

הסייגים (סעיף 24 (ב) לחוק המעצרים)

השוטר פטור מהחובה לזהות עצמו בפני העצור ולהודיע לו על סיבת המעצר במקרים הבאים:

ברור כי זהות השוטר וסיבת העיכוב ידועים למעוכב.

מילוי החובות הנ”ל עלול לסכל את ביצוע העיכוב.

מילוי החובות עלול לגרום לפגיעה בביטחון מבצע בעיכוב.

מילוי החובות עלול לגרום להעלמת ראיות.

לא קיים פטור מהחובה להודיע לחשוד על המעצר, משמע, ההודעה הינה תנאי ללא סייג לחוקיות המעצר.

ע”פ 40/56 – היועץ המשפטי לממשלה נ’ אלברט קדושים . פ”ד י(2), 972:

ביהמ”ש התייחס לאפשרות כי אף אחד מהשוטרים הנזכרים לא ציין למשיב, שעה שניסה לעצרו, את מהות העבירה שבגללה עמד להיעצר, ואמר כי הכלל הוא, כי בשעה שבא שוטר לעצור אדם אשר, לפי אמונתו הסבירה, ביצע מעשה פשע, שומה עליו להודיע לו לאותו אדם את סיבת מעצרו.

במלים אחרות, זכאי אזרח לדעת בשל מה עומדים לשלול ממנו את זכותו לחופש התנועה, ואין הוא חייב, בדרך כלל, להסכים להגבלת זכותו לחופש זה אלא אם הוא יודע מראש, לפחות בעיקרה, את הסיבה שבגללה מבקשים להטיל את ההגבלה האמורה. אמנם לא יחול הכלל הנזכר במקום שהמסיבות הן כאלה שבהן חייב האזרח לדעת את טיבה הכללי של העבירה שבגללה הוא נעצר.

אין פירושו של הכלל האמור כי חייב השוטר, המודיע לאזרח את סיבת מעצרו, לנקוט לשון טכנית או מדויקת, כי אם מספיק הוא שישתמש במלים המאפשרות לאזרח לדעת מהי תמצית העבירה המשמשת סיבה למעצרו. יודגש הדבר כי המדובר הוא בכלל של החוק אשר יש להחילו בשעה שבאים לעצור אדם, בשל ביצוע עבירה, בלי שיהיה בידי השוטר העוצר צו-מעצר שהוצא על-ידי בית-משפט מוסמך.

טעות שוטר במהלך ביצוע המעצר

שני מישורים אפשריים לטעות השוטר:

מישור עובדתי – האם המעשה המיוחס לחשוד התרחש, והאם החשוד הוא המבצע.

מישור משפטי – האם המעשה המיוחס לחשוד הוא עבירה פלילית, והאם זהו פשע או עוון.

 רק טעות במישור המשפטי שוללת את חוקיות המעצר והופכת את המעצר לבלתי חוקי.

דוגמא: שוטר שעצר אדם בגין עבירה שאינה קיימת.

טעות במישור העובדתי איננה גורעת מסמכות המעצר ואינה הופכת את המעצר לבלתי חוקי.

דוגמא: שוטר המעכב אדם המשוטט בין מכוניות כאשר היה לו יסוד סביר להניח כי הוא גונב, אף שפועל הוא טעה.

חשיבות האבחנה בין מעצר חוקי למעצר בלתי חוקי

קיימת חשיבות רבה לאבחנה שבין מעצר חוקי למעצר בלתי חוקי, כיוון שמעצר בלתי חוקי מקנה לחשוד רשות ולגיטימציה להתנגד, ובריחה ממעצר שכזה לא תחשב כבריחה ממשמורת חוקית, על רקע הטענה שהמעצר לא היה חוקי.

משך מעצר ללא צו

יש חובה להביא את העצור בפני שופט תוך 24 שעות (סעיף 29 לחוק המעצרים).

חריגים:

קצין ממונה ראשי להאריך את משך המעצר ללא צו לתקופה של 24 שעות נוספות (סה”כ: 48 שעות) אם קיים צורך בפעולת חקירה דחופה כמפורט בסעיף 30 לחוק.