סמכות טריטוריאלית בדין הפלילי
מאת: עו”ד אופיר סטרשנוב
כאשר נשאלת השאלה למי יש סמכות שיפוט, הכוונה הינה לשלושה מישורים:
(1) סמכות טריטוריאלית – בארץ או בחו”ל;
(2) סמכות מקומית – בתוך המדינה;
(3) סמכות עניינית – לאיזו ערכאה.
סמכות טריטוריאלית ואקסטרה-טריטוריאלית
פרק ג’ לחוק העונשין,תשל”ז – 1977, כפי שתוקן בתיקון 39 לחוק העונשין מאוגוסט 1995, הוא המסדיר את “תחולת דיני העונשין לפי מקום עשיית העבירה”( סעיפים 7-17 ).
האבחנה היא בין “עבירת פנים” לבין “עבירת חוץ”.
סעיף 12 לחוק העונשין קובע כי “דיני העונשין של ישראל יחולו על כל עבירת פנים”.
סעיף 7 (א) לחוק העונשין מעמיד שתי הגדרות ל”עבירת פנים”:
ס”ק 1 – “עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל“.
ס”ק 2 – “מעשה הכנה לעבור עבירה, ניסיון, ניסיון לשדל אחר או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל ובלבד שהעבירה כולה או מקצתה היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל.”
“שטח ישראל” לעניין סעיף זה מוגדר בסעיף 7 (ג) –
“שטח הריבונות של מדינת ישראל כולל רצועת מימי-החופין שלה וכן כלי השיט וכלי הטיס הרשומים בישראל.”
סעיף 11 לפקודת סדרי שלטון ומשפט (פסש”מ) קבע כי “המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהמדינה קבעה בצו”.
צו סדרי שלטון ומשפט (מס’ 1) תשכ”ז – 1967 קובע בסעיף 1 כי “השטח של ארץ ישראל המתואר בתוספת נקבע בזה, כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה”.
התוספת קבעה את תחומי המדינה.
ירושלים המזרחית סופחה להחלת דיני העונשין כאמור בסעיף 1 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.
לגבי רמת-הגולן – נקבע בחוק רמת-הגולן, תשמ”ד – 1984 כי “המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן, כמתואר בתוספת”.
לגבי יהודה שומרון וחבל עזה –
חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון ןחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל”ח – 1977 האריך את תוקפן של תקנות אלו בניסוחן המתוקן מתשנ”ו עד לשנת 2000 קרי – עד ליום 31 בדצמבר 1999.
תקנה 2 (א) שבתוספת קובעת כי “…בית-המשפט בישראל מוסמך לדון, לפי הדין החל בישראל, אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור וכן ישראלי על מעשהו או מחדלו שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, והכל אם המעשה או המחדל היו עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי-המשפט בישראל”.
המונחים “אדם הנמצא בישראל”, “אזור”, “ישראלי” ו”שטחי המועצה הפלסטינית” מוגדרים בתקנה 1 לתקנות.
“אדם הנמצא בישראל” מוגדר בתקנה 1 – “לרבות ישראלי ולרבות תאגיד הפועל בישראל או שהשליטה בו היא בידי ישראלי”.
“ישראלי” מוגדר כ”כל אחד מאלה”:
(1) אדם הרשום במרשם האוכלוסין לפי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ”ה – 1965;
(2) תאגיד הרשום בישראל או תאגיד שהוקם על-פי דין בישראל.”
” ‘אזור’ – כל אחד מאלה: יהודה ושומרון וחבל עזה למעט שטחי המועצה הפלסטינית”.
“שטחי המועצה הפלסטינית – השטחים הכלולים, מעת לעת ,בתחום הסמכות הטריטוריאלית של המועצה לפי ההסכם.”
“ההסכם – הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה , שנחתם בוושינגטון בין בין מדינת ישראל לבין אירגון השחרור הפלסטיני, ביום ד’ תשרי תשנ”ו ( 28 בספטמבר 1995 ) לרבות נספחיו והמסמכים שנלוו אליו.”
“המועצה – המועצה הפלסטינית שתכונן בהתאם להסכם, ועד לכינונה – הרשות הפלסטינית כמשמעותה בהסכם.”
באשר לסמכות המקומית – נקבע בתקנה 2 (ד) כי “הסמכות לדון אדם על-פי תקנה זו תהא בידי בית-המשפט שאזור שיפוטו נמצא קרוב למקום בו נעברה העבירה או בבית-המשפט שבאזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של הנאשם או נתפס הנאשם “.
בהקשר זה יש להוסיף כי “לבית-המשפט בישראל יהיו כל הסמכויות הנתונות לו על-פי הדין החל בישראל בקשר לעבירות שהוא מוסמך לדון בהן על-פי כל דין, גם לענין צווים שיש לבצעם באזור, או שיש לבצעם בשטחי המועצה הפלסטינית לפי פרק ג’ סימן ב’ ( הכוונה לצווים המפורטים בתקנה 8 (א) (1) כגון צווי מעצר, עיכוב יציאה מן הארץ וכו’ על-פי התנאים המפורטים שם ).
עוד בתקנה 2 א’ לתקנות, שהוספה בתשנ”ה ותוקנה בתשנ”ו, בתקנת משנה (ב) נקבע כי “בית-המשפט בישראל רשאי להתיר בצו האזנת סתר לפי פרק ג’ לחוק האזנת סתר תשל”ט -1979 לישראלי הנמצא באזור או בשטחי המועצה הפלסטינית.”
יש לציין כי העקרון של איסור “סיכון כפול” קבוע במפורש בתקנות ( תקנה 2 (ה) ) ולמעשה אין דנים בישראל פעם נוספת אדם שזוכה או הורשע בבית-משפט צבאי או בבית-משפט אחר באזור; יש לכך יוצא מן הכלל אחד ( שקיים גם בסעיף 5 לחסד”פ ) והוא אם אותו אדם הועמד לדין בשל מעז\שה או מחדל ובינתיים נפטר הקורבן כתוצאה מאותו מעשה או מחדל, הרי שאם האדם הורשע בעבירה אחרת ניתן יהיה להעמידו לדין שוב בגין גרימת המוות.
[בהקשר זה יש להזכיר כי כלל “השנה ויום” שבסעיף 310 לחוק העונשין בוטל בתיקון 43 לחוק העונשין].
יש לציין כי העמדה לדין על מעשה שבית-המשפט בישראל מוסמך לדון בו לפי תקנה 2 – אינה טעונה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה ( תקנה 2 (ו) לתקנות ).
זאת להבדיל מ”עבירות חוץ” – שהעמדה לדין בגינן טעונה אישור היועץ המשפטי לממשלה ( סעיף 9 (ב) לחוק העונשין ).
בהגדרה של “עבירת פנים”, כפי שהיא מופיעה בסעיף 7 (א) לחוק העונשין יש חזרה על ההסדר שהיה קיים בסעיף 3 לחוק העונשין לפני תיקונו “…וכן הוספהשל מערכת התנהגויות ענישות: מעשה הכנה, נסיון לעבירה, נסיון לשדל אחר לבצעה וקשר לבצע עבירה, שאירעו מחוץ לשטח ישראל, כאשר ביצוע העבירה או השלמתו, לפי הענין היו אמורים להתרחש בתוך שטח ישראל” (ר’
בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון מס’ 39 לחוק העונשין ).
בסעיף 3 ה”ישן” דובר על “עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט”.
בסעיף 7 לחוק העונשין כפי שתוקן בתיקון מס’ 39 מופיע הדיבור “עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל”.
הפסיקה נטתה להרחיב את פרשנות המונח “מקצת העבירה” על מנת להכניס יותר מקרים במסגרת סמכות השיפוט של מדינת ישראל.
ע”פ 84/88 מדינת ישראל נ’ אברג’יל: ( דן בהוראות החוק לפני תיקון 39)
אברג’יל הואשם בבית-משפט מחוזי בעבירות הנוגעות לסחר בסמים, יבוא ויצוא של סם וכן קשירת קשר לעבור עבירות אלו.
בית-המשפט המחוזי קיבל טענה מקדמית של הסניגוריה וזיכה את המשיב מעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ויצוא 5 ק”ג סם מסוכן הרואין.
טענת הסניגור היתה כי מאחר שהמשיב הועמד לדין בגין עבירות אלו בבית-המשפט בצרפת וזוכה מהן – יש בכך משום “זיכוי קודם” אשר ביחד עם הוראות סעיף 38 (ה) לפקודת הסמים המסוכנים, מונעים העמדת המשיב לדין.
[במאמר מוסגר יש לציין כי סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים, שעניינו “עבירות חוץ” מרחיב את תחולת השיפוט כך שניתן לדון במעשה שנעשה מחוץ לישראל ואשר אם היה נעשה בישראל היה מהווה עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים – בתנאי שמבצע העבירה הינו אזרח ישראלי או תושב ישראל ( סעיף 38 (א) לפקודה ).
סעיף 38 (ה) לפקודה קובע כי “לא יוגש כתב אישום לפי סעיף זה נגד אדם על מעשה שהורשע או זוכה עליו מחוץ לישראל”.]
התביעה מנגד הפנתה את בית-המשפט אל סעיף 10 (ד) לחוק העונשין ( כנסחו אז – לפני תיקון 39 ) שקבע כי ניתן להעמיד לדין בישראל על עבירה לפי סעיפים 4, 5 או 7 לחוק העונשין ( דאז ) אף מי שעמד לדין בגינם בחו”ל, כשטענת התביעה התבססה על היות סעיף 10 (ד) הלה בבחינת חיקוק מיוחד LEX SPECIALIS.
כאמור, בית-המשפט המחוזי העדיף את עמדת הסניגוריה וזאת לנוכח לשון סעיף 4 (5) לחוק העונשין ( כניסוחו הישן לפני תיקון 39 ) שקבע כי בתי-המשפט בישראל מוסמכים לשפוט את מי שעבר בחו”ל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים – “בסייגים האמורים בה”, כשאחד מאותם סייגים הינו זה המנוי בסעיף 38 (ה) לפקודת הסמים.
בערעור המדינה בבית-המשפט העליון, טענה התביעה כי לא היה מקום להחיל את סעיף 38 (ה) לפקודת הסמים מן הטעם שהסעיף חל על מעשים שנעשו מחוץ לישראל בלבד ואילו העבירות הנדונות בוצעו בחלקם בארץ ולפיכך יש להחיל את הסיפא לסעיף 3 לחוק העונשין ( הישן – לפני תיקון 39 ) – המעניק סמכות ישפוט לבתי-המשפט בישראל במקרה בו מקצת העבירה נעשתה בארץ.
טענת המדינה היתה כי הסעיפים 10 (ד) לחוק העונשין ו- 38 (ה) לפקודת הסמים אינם חלים במקרה כזה, אלא רק כאשר העבירה בוצעה בשלמותה בחו”ל.
בית-המשפט העליון קיבל טענה זו וקבע כי אכן עניינם עניינם של סעיפים אלו הינו נפקות הכלל של “מעשה בית-דין” ככל שמדובר בתחולה אקסטרא-טרירטוריאלית של סמכות השיפוט.
באשר לעבירת הקשר – הרי שדובר בעבירה ספציפית ונפרדת שבוצעה כל כולה בישראל, מכאן שדובר בעבירת קשירת קשר שבוצעה בישראל.
בית-המשפט העליון קבע כי משעה שניתן לראות בעבירות השידול “מקצת העבירה המושלמת” הרי שאם ניתן להעמיד לדין בישראל אדם בגין עבירה שבוצעה בחו”ל על-ידי אחר, לאחר שהלה שודל לבצעה על-ידי הנאשם בישראל – אזי אין סיבה שלא להסיק אותה מסקנה ביחס לקשירת הקשר בארץ, אשר לקידומו מבוצעות עבירות שונות מחוץ לישראל.
כדברי שופט בית-המשפט העליון, השופט בך:
“אין הדעת סובלת תוצאה, לפיה ניתן להעמיד לדין בישראל, בעזרת סעיף 3 לחוק העונשין את מי ששידל אדם בישראל לעבור עבירה בחו”ל, אך לפיה לא תהיה סמכות מקבילה ביחס לשותף לקשר פלילי גם אם האחרון לקח אחר כך חלק בביצוע המעשים שנעשו בחו”ל לקידום הקשר.”
המסקנה אליה הגיע בית-המשפט היתה כי גם העבירה של שותפות בייצוא הסם, שיוחסה למשיב, בוצעה באופן חלקי בישראל – ועל כן מוסמך בית-משפט בישראל לדון בה לאור הוראת סעיף 3 לחוק העונשין ( הישן ).
*יש לציין כי בית-המשפט העליון הסתמך על דעתו של פרופ’ פלר, כפי שהובאה בספרו “יסודות בדיני עונשין”, אלא שפרופ’ פלר טען שבית-המשפט לא הבינו כראוי וכי אין לראות בקושר קשר חמור ממשדל, הנחשב בדינו כמבצע עיקרי של העבירה.
[ כידוע, פרופ’ פלר, ביחד עם פרופ’ קרמניצר, הינם אביו מולידו של תיקון 39 ]
סעיף 7 (א) לחוק העונשין “המתוקן” חזר כאמור בהגדרתו ל”עבירת פנים” על ההסדר שהיה קיים בסעיף 3 לחוק העונשין הישן וכן הוספה מערכת התנהגויות ענישות: מעשה הכנה, נסיון לעבירה, נסיון לשדל אחר לבצעה וקשר לבצע עבירה, שאירעו מחוץ לשטח ישראל כאשר ביצוע העבירה או השלמתו, לפי הענין היו אמורים להתרחש בתוך שטח ישראל.
כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק:
“הרחבה זו מבטאת את ההגנה מפני מימוש מזימות פליליות בתוך שטח המדינה, כהמשך למה שנעשה מחוץ לגבולותיה; זהו ביטוי נוסף של התחולה הטריטוריאלית הנגררת של דיני העונשין של ישראל עקב זיקת התופעה העבריינית לשטח המדינה. תחולה נגררת מורחבת כמוצע, מצויה גם בדברי חקיקה של מספר מדינות אירופאיות.”
חריגים לעקרון סמכות השיפוט הטריטוריאלית
סימן ג’ לפרק ג’ לחוק העונשין עניינו “התחולה על עבירות חוץ”.
סעיף 7 (ב) לחוק העונין מגדיר עבירת חוץ – כ”עבירה שאיננה עבירת פנים.”
תיקון 39 לחוק העונשין הביא להפרדה מדוייקת בין סוגי התחולה השונים של דיני העונשין על עבירות חוץ:
תחולה פרוטקטיבית
תחולה פרסונאלית-פסיבית
תחולה פרסונאלית-אקטיבית
תחולה אוניברסאלית ותחולה שילוחית
כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק – הרי ש”סדר התחולות…, כול הקדמת עבירות פנים לעבירות חוץ, איננו מקרי והוא משקף בסדר יורד את היחס ההיררכי מבחינת אינטרס המדינה, בין התחולות. יחס זה מתבטא בכך, שכאשר הנורמה הפלילית החלה על הענין מכוח מספר עקרונות, נקבעים המאפיינים לפי התחולה “המיוחסת” יותר, שהיא גם הפחות מסוייגת.
תחולה פרוטקטיבית – המדובר בעבירות שנעברו מחוץ לתחום השיפוט כנגד המדינה או העם היהודי (סעיף 13 לחוק העונשין).
התחולה הפרוטקטיבית מבוססת על זיקה מיוחדת של סוג העבירה למדינה, כאשר העבירה עשויה להעמיד בסכנה את היסודות המדיניים, הבטחוניים והכלכליים של המדינה, יוקרתה וסדרי הפעולות התקינים של רשויותיה.
כמו כן, במסגרת תחולה זו כלולה גם רשימת האיגודים או הגופים שבסעיף 13 (ג) כגון ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן הקיימת לישראל ועוד – שסדרי פעולתם, רכושם וזכויותיהם הוכרו כטעוני הגנה.
עוד כלולים בתחולה הפרוטקטיבית עבירה המיועדת לפגוע באזרח ישראלי, תושב ישראל או עובד הציבור באשר הוא זה ( סעיף 13 (ב) (1) לחוק העונשין ) וכן הוענקה הגנה לחיי יהודי, גופו, בריאותו חירותו או רכושו וכן למוסד יהודי – באשר הם כאלה ( סעיף 13 (ב) (2) ).
תחולה פרסונאלית-פאסיבית – המדובר בעבירות חוץ שבוצעו כנגד אזרח ישראלי או תושב ישראל ( סעיף 14 לחוק העונשין ).
הזיקה הינה של קורבן העבירה למדינה – כאזרח או כתושב.
להבדיל מן התחולה הפרוטקטיבית הרי שהיותו של הקורבן ישראלי היא כאן מקרית, וההנחה היה שהוא מוגן בראש ובראשונה על-יי חוקי המדינה שבשטחה הוא נמצא.
לכן גם ההיקף הענייני של התחולה מוגבל ביותר – היא כוללת פגיעות בחיים, בגוף, בבריאותו או בחירותו של הקורבן הישראלי אך אינה כוללת פגיעה ברכוש וכן היא מקיפה רק עבירות שהעונש עליהן הוא מאסר שנה או יותר ( סעיף 14 (א) ).
כפי שמבואר בדברי ההסבר וכפי שברור מלשון הסעיף – מבחינת ברירת הדין, התחולה היא בעלת אופי שיורי ( סעיף 14 (ב) ) והיא מותנית ב”פליליות כפולה” – דהיינן המעשה חייב להיות עבירה לפי דיני המקום בו נעשתה הן מבחינת יסודות העבירה והן מבחינת אי-התקיימות כל סייג לאחריות הפלילית.
כמו כן, ותנאי נוסף הוא שהאדם לא הועמד לדין באותה מדינה וזוכה מן העבירה או הורשע בה ונשא את העונש שהוטל עליו בגללה ( סעיף 14 (ב) (3) לחוק ).
באם יתקיימו התנאים האמורים וניתן יהיה להעמיד את מבצע העבירה לדין בישראל, הרי שאם יורשע בדין לא יוטל עליו עונש חמור מזה שניתן היה להטיל עליו לפי חוקי המדינה בה נעברה העבירה ( סעיף 14 (ג) ).
כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ”ב1992- (מצ”ב הצעת החוק – נספח מס’ 20) הרי שאין צורך שהמעשה יעשה בצורה מכוונת כנגד אזרח ישראלי, אלא די בכך שבאופן מקרי יהיה הנפגע אזרח או תושב ישראלי על-מנת שיחולו על המעשה דיני העונשין של ישראל:
“הסעיף המוצע דן בתחולה הפרסונאלית-פאסיבית, בשל הזיקה המיוחדת של קרבן העבירה למדינה, המתבטאת במעמדו האישי כלפי המדינה, כאזרח או כתושב שלה. בהבדל מן התחולה הפרוטקטיבית, היותו של הקרבן ישראלי היא כאן מקרית, וההנחה היא שהוא מוגן בראש ובראשונה על-ידי חוקי המדינה שבשטחה הוא נמצא”.
לעניין הגישה הפרסונאלית-פאסיבית, אשר עליה מושתת סעיף 14 כפי שהדבר עולה מהצעת החוק, אומר בפרופ’ ש”ז פלר בספרו יסודות בדיני עונשין, חלק א’, בעמ’ 279:
“כאשר קרבן העבירה הוא אזרח המדינה או אפילו תושב קבע בה, חייבת לו המדינה, במידה זו או אחרת, הגנה מפני פגיעות, גם כאשר הוא נמצא מחוץ לגבולותיה, ואפילו כאשר השתייכותו, מבחינה זו, של הקרבן, לא הייתה כלל המניע לעשיית העבירה כלפיו, כלומר – אף כאשר הקרבן הוא במקרה בעל זיקה כאמור למדינה ונפגע כפרט ולא בשל השתייכותו למדינה, כדי לפגוע, בעצם, בה”.
סעיף 14 מחיל את דיני העונשין של מדינת ישראל על מעשה גם כאשר היותו של הקרבן הישראלי הוא מקרי, ואינו המניע למעשה. אשר על כן, אין צורך בכוונה פלילית כלפי אזרח או תושב ישראלי, והסעיף חל גם על עבירות רשלנות.
לשם אבחנה יש לשים לב כי סעיף 13(ב)(1) לחוק העונשין, תשל”ז1977- מחיל את הדין הישראלי על עבירות שנעשו כנגד “חיי אזרח ישראלי, תושב ישראל או עובד הציבור, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא כזה”. בציינו את המילים “באשר הוא כזה”, בחר המחוקק להחיל את הדין הישראלי רק על עבירות שנעשו בצורה מכוונת כנגד אזרח או תושב ישראלי, ואף נקט הוא בלשון מפורשת המבהירה את רצונו זה. סעיף 14 לחוק אינו נוקט בביטוי “באשר הוא כזה” מכלל ההן שומעים את הלאו.
תחולה פרסונאלית -אקטיבית – הכוונה לעבירות חוץ שנעברו על-ידי אזרח ישראלי או תושב ישראל ( סעיף 15 לחוק העונשין ).
תחולה זו קיימת בשל הזיקה המיוחדת של עושה העבירה למדינה – המתבטאת במעמדו האישי כלפי המדינה כאזרח או כתושב. ייאמר כבר עתה שההוראה חלה הן על מי שהיה אזרח ישראלי או תושב ישראל בשעת עשיית העבירה והן על מי שנעשה בעל מעמד זה לאחר מכן.
המדובר על עבירות חוץ מסוג פשע או עוון, כאשר מבחינת ברירת הדין התחולה הינה שיורית מכל הבחינות ובראש ובראשונה מבחינת הדרישה של פליליות כפולה, קרי – המעשה צריך להיות עבירה לפי דיניה מקום בו נעשתה.
הרעיון הוא שעבירת חוץ פוגעת בסדר הציבורי של המדינה שבתוך שיטחה היא נעברה ואם המעשה, המהווה עבירה לפי חוקי מדינת ישראל, אינו מהווה עבירה במקום עשייתו – אין כל טעם להטיל אחריות פלילית על המעשה.
וכך מפנה סעיף 15 (ב) לסייגים שבסעיפים 14 (ב) ו- (ג) לחוק העונשין.
יש לציין כי הרחבת היקפה הענייני של התחולה הפרסונאלית-אקטיבית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך ששוב אין המדובר במבחנים לסיווג העבירה כ”עבירת הסגרה”.
כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק – הרי שהצורך בתחולה פרסונאלית-אקטיבית רחבה, נובע מצירוף שני גורמים:
1. ריבוי העבירות המוצעות על-ידי אזרחים של המדינה ותושביה מחוץ לגבולות המדינה, עקב תנועה רבה של אזרחים ותושבים במרחב הבינלאומי.
2. העובדה שהאזרח הישראלי אינו בר-גירוש ואינו בר-הסגרה.
מצב דברים זה מחייב תחולה פרסונאלית-אקטיבית רחבה “על מנת שהמדינה לא תהפוך לעיר מקלט לעבריינים שהם אזרחיה, לאחר ביצוע עבירות חוץ, ויהיה בכך משום עידוד לאזרחיה לבצע עבירות בחוץ לארץ.”
כך, בדרך של הרחבת התחולה עובר משקל הכובד של הסינון לצורך העמדה לדין בשלב ההפעלה של הפיקוח על ההעמדה לדין בשל עבירות אלה, אך לא בדרך של שחרור כללי ומראש מאחריות פלילית.
בהקשר זה יש לציין כי כמו בעבר, לפני תיקון 39, ך גם עתה – כאשר תחולת דיני העונשין של מדינת ישראל הינה על עבירות חוץ, קרי – כאשר התחולה היא אקסטרה-טריטוריאלית, העמדה לדין נעשית בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב ( כך היה המצב לפי סעיף 10 (א) הישן וכך המצב כיום בסעיף 9 (ב) לחוק ).
“ההשלכות של העמדה לדין בגין עבירת חוץ על יחסי החוץ של ישראל עם מדינות אחרותוקשיי ההוכחה הכרוכים, בדרך-כלל, בהעמדה לדין בשל עבירות חוץ, מחייבים שיקול דעת ופיקוח מיוחדים.”
מסיבה זו הוספה הבהרה שלא היתה כלולה בחוק לפני תיקון 39, לפיה –
אדם יועמד לדין בשל עבירת חוץ רק באותם מקרים בהם ימצא היועץ המשפטי לממשלה כי יש בכך ענין לציבור; כלומר, רק לאחר בדיקה וסינון מיוחדים, לאור האינטרס הכללי של הציבור והמדינה.
נזכיר רק בקצרה את התחולה האוניברסלית – הקבועה בסעיף 16 לחוק העונשין, שעניינו “עבירות נגד משפט העמים”, כשהיא מחילה את דיני ישראל על כל עבירות החוץ שמדינת ישראל התחייבה, באמנות בינלאומיות, להעניש עליהן – בסייגים הקבועים בסעיף.
התחולה השילוחית – הקבעה בסעיף 17 לחוק העונשין, חלה “בהעדר כל זיקה מן הזיקות המוזכרות המצמיחות תחולה אקסטרה-טריטוריאלית של דיני העונשין ונובעת מזיקת הייצוג של סמכות הענישה למדינה, כשלוחה של מדינה אחרת, שהעבירה נעברה בשטחה. התחולה השילוחית מותנית בקיומה של אמנה בינלאומית הקובעת אותה על בסיס של הדדיות ובבקשת המדינה הזרה המוותרת על תחולת דיניה היא על אזרח ישראלי או תושב ישראל, הנמצא בארץ.
סעיף 9 לחוק העונשין הוא הקובע את תנאי תחולת דיני העונשין של ישראל, לרבות לעניין עבירת חוץ –
הכלל הבסיסי הקבוע בס”ק (א) הינו שבהעדר הוראה מפורשת סותרת, התחולה היא עיקרית; כלומר התחולה אינה מסוייגת על-ידי דין זר או על-ידי מעשה בית-דין זר.
ס”ק (ב) כאמור מחייב את אישור היועץ המשפטי לממשלה להעמדה לדין על עבירת חוץ ואת קיומו של ענין לציבור בכך.
ס”ק (ג) קובע כי דיני ישראל לא יחולו על עבירה, מקום בו האדם נשפט עליה בחו”ל לפי בקשת מדינת ישראל ואם הורשע שם, גם נשא את עונשו עליה.
ס”ק (ד) מבהיר כי במקרה בו דיני העונשין של ישראל עשויים לחול כביכול מכוח מספר תחולות שונות – הרי שהם יחולו על-פי התחולה הרחבה יותר.
הדוגמא המובאת לשם המחשה, בדברי ההסבר להצעת החוק – דנה במקרה של אזרח ישראל העובר עבירה של סיוע לאוייב במלחמה, בהיותו מחוץ לישראל.
במקרה זה חלים דיני ישראל הן על-פי התחולה הפרוטקטיבית והן על-פי התחולה הפרסונאלית-אקטיבית.
בעוד שהתחולה הפרסונאלית-אקטיבית מסוייגת בסייגים המפורטים בסעיפים 14 (ב) ו- (ג) הרי שהתחולה הפרוטקטיבית כלל אינה מסוייגת – ולפיכך במקרה זה יחולו דיני ישראל מכוח התחולה הפחות מסוייגת היא התחולה הפרוטקטיבית, ללא אותם סייגים שבתחולה האחרת.